פסק-דין בתיק עב"ל 41669-02-12

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין; ב"ל 3805-01-11) בו נדחתה תביעתה של המערערת לדמי תאונה לפי סעיף 151 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם החוק).

            עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי :

2.         על עובדות המקרה אין מחלוקת בין הצדדים. המערערת, ילידת 1969, עובדת כמורה ומאמנת לחינוך גופני. עובר לתאונה שבגינה הגישה את התביעה למוסד לביטוח לאומי, היא עבדה בהיקף של 16 שעות שבועיות בשלושה מקומות עבודה שונים: הראשון, ב"התערבות מכילה" - עבודה פיזית הכוללת אימונים להתמודדות עם "התנהגות מאתגרת"; השני, ב"עבודה פרטנית במגע" - הדרכה ואימון פיזיים; והשלישי, שיעורי פלדנקרייז - הדרכה פרונטלית. בשני מקומות העבודה הראשונים עבדה המערערת כעובדת עצמאית, ובמקום העבודה השלישי, בהדרכה הפרונטלית, עבדה גם כשכירה וגם כעצמאית.

ביום 10.2.10 אירעה למערערת תאונה בעת חופשת סקי בבולגריה, בה נפגעה בברכה וסבלה מקרע במניסקוס (להלן גם התאונה). לאחר התאונה חזרה המערערת לעבוד באופן חלקי בהיקף משרה של כארבע שעות שבועיות בלבד, כאשר היא המשיכה ללמד רק בשיעורי הפלדנקרייז, אשר כוללים שיעורים פרונטליים בלבד וללא מאמץ פיזי. מתוך ארבע השעות הללו, עבדה המערערת שעתיים כשכירה ושעתיים כעצמאית. המערערת לא שבה לעבוד לאחר התאונה בשתי העבודות האחרות, אשר דורשות מאמץ פיזי.

המערערת הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן גם המוסד) תביעה לדמי תאונה, אשר נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 25.10.10 מהנימוק כי על פי סעיף 151(א) לחוק אחד התנאים המזכים בתשלום דמי תאונה הוא שהמבוטח לא עסק למעשה בעבודה כלשהי בתקופה בו אבד לו כושר התפקוד, והואיל והמערערת חזרה לעבודה חלקית בתקופה שמיום 11.2.10 עד 11.5.10 היא אינה זכאית לתשלום דמי תאונה. מכאן תביעתה לבית הדין האזורי, בה המחלוקת היתה בשאלה האם המערערת זכאית לדמי תאונה מלאים או חלקיים בגין שתי העבודות בהן לא עבדה לאחר התאונה.

3.         המערערת טענה בבית הדין האזורי כי בקביעת הזכאות לדמי התאונה יש להתייחס לכל אחד מסוגי עבודתה בנפרד, כאשר היא זכאית לדמי תאונה עבור שני מקומות העבודה שכללו מאמץ פיזי והיא לא יכלה לעבוד בהם אחרי התאונה. לחילופין נטען כי יש לראותה כמי שאיבדה את כושר עבודתה.

            המוסד טען בתגובה כי לפי לשון החוק המערערת אינה זכאית לדמי תאונה, ודי בעבודה חלקית כדי לשלול את הזכאות לדמי תאונה.

            בית הדין האזורי בפסק דינו דחה את התביעה וקבע כי המערערת לא עמדה בדרישות החוק ותקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א-1981 (להלן גם התקנות). על פי קביעתו של בית הדין האזורי, לשונו של החוק מפורשת וברורה, ולפיה הזכאות ניתנת רק למבוטח ש"לא עסק למעשה בעבודה כלשהי", וכך גם התקנות עוסקות במבוטח ש"אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת". לכן, הסיק בית הדין האזורי כי במקרה בו המערערת חזרה לעבודה לאחר התאונה באופן חלקי, בחלק מעיסוקיה הקודמים, אין היא זכאית לדמי תאונה.

            מכאן הערעור שלפנינו.

4.         הדיון בערעור מתקיים במותב חסר, ללא נציג ציבור מעבידים, בהסכמת הצדדים שניתנה בדיון שהתקיים בפנינו.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

5.         טענתה העיקרית של המערערת, כפי שעלתה גם בבית הדין האזורי, היא כי יש להתייחס לכל אחד ואחד ממקומות העבודה בהם היא עבדה בנפרד, לצורך קביעת זכאותה לדמי תאונה. זאת, מהטעם שעבודתה אינה אחידה, ובשניים ממקומות העבודה שלה נדרש ממנה מאמץ פיזי. על פי הטענה, משלא יכלה לחזור לעבודתה הפיזית היא זכאית לדמי תאונה מלאים עבור עבודות אלו.

            לחילופין נטען, כי ככל שתתקבל הטענה שיש לראות בכל מקומות עבודתה של המערערת כמקשה אחת, יש לראותה כמי שאיבדה את כושר תפקודה והיא זכאית לדמי תאונה מלאים. המערערת מפנה לפסיקה של בתי הדין האזוריים בה נקבע כי כאשר העבודה כרוכה במאמץ פיזי והמבוטח אינו מסוגל לחזור לעבודתו בשל הפגיעה, תוכר זכאותו לדמי תאונה על אף חזרתו החלקית לעבודה.

            על פי טענה חלופית נוספת שמעלה המערערת, היא זכאית לדמי תאונה חלקיים בשל חזרתה לעבודה באופן חלקי בלבד בהיקף של רבע משרה.

            על פי טענת המערערת, עמדתו של המוסד לביטוח לאומי אינה מתקבלת על הדעת, משום שהיא מעודדת מבוטח שנפגע בתאונה להימנע מלחזור לכל עבודה שהיא, גם באופן חלקי ביותר לאור המגבלות הרפואיות, ולא לעשות מאמצים בכל זאת להמשיך ולפרנס את עצמו ומשפחתו.

6.         המוסד, מנגד, טוען כי בית הדין האזורי צדק בפסיקתו, ועל פי לשון החוק הברורה והמפורשת המערערת אינה זכאית לדמי תאונה, לאחר שחזרה לעבוד בתחום עיסוקה, גם אם באופן חלקי. המוסד מוסיף וטוען כי בניגוד לפרק ה' לחוק, העוסק בביטוח נפגעי עבודה ומאפשר דמי פגיעה מופחתים בסעיף 102 לחוק, אין הוראה דומה בפרק ו' לחוק העוסק בתאונות אישיות, ומכאן נובעת כוונתו הברורה של המחוקק. לטענת המוסד, הפסיקה אליה מפנה המערערת אינה רלוונטית לנסיבות המקרה, והחוק והתקנות אינם מבחינים בין מי שעסק בעבודה פיזית לבין מי שעסק בדרך כלל בעבודה שאינה פיזית. המוסד מדגיש את מטרת החוק בעניין זה, שהיא מתן גמלת קיום  ורשת מגן אחרונה למי שאין לו מקור מחיה אחר בשל פגיעתו, והגמלה ניתנת רק למי שאינו מסוגל כלל, בשל הפגיעה, לעסוק בכל עבודה שהיא ובכל היקף משרה. 

דיון והכרעה :

7.         לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לעובדות המקרה ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, כך שהמערערת תהא זכאית לדמי תאונה חלקיים המתייחסים להכנסה שהפסידה במהלך תקופת אי הכושר , בגין הפגיעה מיום 10.2.10. ואלה הנימוקים שהובילו אותנו למסקנה זו.